This is Water אלה מים - מאת דיוויד פוסטר וואלאס
"אתם תהיו הרבה פחות מוטרדים ממה אנשים אחרים חושבים עליכם, כשתבינו כמה נדיר שהם עושים זאת" - דיוויד פוסטר וואלאס
האם דג בכלל מודע לזה שהוא מוקף במים? 🐟🐠🐟
האם הדג חושב על מהות המים ואיך הם משפיעים עליו? או שהוא רק עסוק בהישרדות, חרדות ותקוות שלו?
ואנחנו? 🤔
האם קרה ששחיתם בים של ריכוז בגורלכם ובאתגרים האישיים, ללא מספיק מודעות לסביבה, ופתאום קרה משהו שהראה לכם שלא הייתם במודעות מספקת?
(גם אם ענית "לא", כנראה שהתשובה היא "כן") 💡
מכירים אנשים שתקועים בחשיבה אוטומטית, שטועים בהבנת התרחשויות או מאזני כוחות, או שחסרי מודעות לאתגרים של אחרים וזה מקשה על השגת מטרות שלהם?
זה קורה לרובנו, לפחות חלק מהזמן. ⌛
בנאומו המפורסם, דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל "This Is Water" אלה מים, הוא מציע דרך להשתחרר ממצב של חשיבה מרוכזת בעצמנו ולטפח מודעות, כוונה ואמפטיה, שתאפשר לראות את הסביבה ולהתייחס אליה נכון.
לאחרונה גם גיליתי רפרנס לנאום הזה בסרט דיסני Soul נשמה 🎺
זו קריאת חובה למי שרוצה לקדם התפתחות אישית, קריירה, איכות חיים והגשמת חלומות. 🌈
נסקור כמה מהנושאים והרעיונות המרכזיים מ"אלה מים", כולל הטקסט המלא (באנגלית ומתורגם לעברית), האנקדוטות ונקודות התובנה העיקריות לקריירה ולעסקים.
קראו כאן👇
אלה מים - הפואנטה
"This Is Water" הוא נאום פתיחת שנה אקדמית שנשא הסופר דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל David Foster Wallace במכללת קניון בשנת 2005.
ניתן את הספויילר על ההתחלה.
בנאום, וואלאס מציע לקהל להיות מודעים יותר לעולם הסובב אותם, להשתחרר ממצב ברירת המחדל שלהם, זה של חשיבה שמרוכזת בעצמם, בצרכים שלהם, בתקוות וחרדות. במקום זאת, לפעול במודע כדי לטפח פרספקטיבה עם יותר חמלה ואמפטיות מתבוננת בעולם בו הם חיים.
וואלאס טען שהערך האמיתי של חינוך אינו ברכישת ידע (שכיום כל אחד יכול למצוא לבד באינטרנט), אלא בלימוד כיצד לחשוב על המציאות והבעיות שלה ובפיתוח היכולת לבחור במודע כיצד לתפוס ולפרש את העולם. הוא מעודד לחיות בצורה מכוונת יותר (כלומר עם "כוונה"), לשים לב למחשבות, להיות מודע לרגשות וכן לאמץ את אתגרי וקשיי החיים עם תחושת אמפתיה וענווה (במקום כעס ותסכול).
וואלאס אמר שכל אדם ואדם יכול לבחור למה הוא שם לב וכיצד הוא מגיב לעולם הסובב אותו, ושלבחירה זו יש את הכוח לשנות את חווית החיים של כל אחד מאיתנו ואת המציאות עצמה.
פרק שיעניין אותך: ספר: חשוב והתעשר - נפוליאון היל
אנקדוטות מהנאום
הנאום הוא מכיל מספר אנקדוטות הממחישות את עיקריו. הנה כמה מהאנקדוטות המרכזיות מהנאום:
שני הדגים הצעירים: וואלאס מתחיל את נאומו בסיפור על שני דגים צעירים ששוחים יחד, כאשר שהם פוגשים דג מבוגר יותר ששואל אותם, "איך המים?" הדגים הצעירים מבולבלים, כי הם לא יודעים מה זה "מים" ושוחים משם. הסיפור ממחיש את הרעיון שלעתים קרובות איננו שמים לב לעולם הסובב אותנו, שנראה לנו מובן מאיליו ובנאלי, כי אנחנו כל כך שקועים בעצמנו ובבעיות שלנו.
התור של המכולת: וואלאס מספר על המתנה בתור במכולת כשהוא מתוסכל מהשירות האיטי, ולא מודע לקשיים הטכניים של הקופאית ובתקשורת עם הלקוח המאותגר שהיא מטפלת בו. הוא מזכיר לקהל שלכל אחד יש את ההתמודדויות והאתגרים שלו, ושעלינו לנסות לגלות אמפתיה לאחרים במקום להתמקד רק בצרכים וברצונות שלנו.
הבילוי בפקק: וואלאס מתאר את היותו תקוע בפקק ומרגיש כעס וחסר סבלנות. הוא מציין שגם כל שאר האנשים שתקועים בפקק חווים את אותו תסכול, ושלכן התחושה הזו מיותרת ולא מקדמת. הוא מציע לנסות להיות יותר חומלים ומבינים כלפי אחרים, כי בסופו של דבר כולנו חווים חוויה דומה ולרובנו יש תרומה גם לעצם קיום הבעיות המשותפות.
פרק שיעניין אותך:
השאלות לעצמנו
דיוויד פוסטר וואלאס מציע לשאול את עצמנו שאלות כדי לטפח גישה מודעת ומכוונת לחיים. הנה כמה מהשאלות המרכזיות שהוא מעודד אותנו לשאול:
למה אני באמת שם לב עכשיו? לעתים קרובות אנו מתמקדים במחשבות שליליות ומרוכזות בעצמנו ושזה יכול להוביל לתחושות של תסכול וחרדה. אם נשאל את עצמנו למה אנחנו שמים לב, אנחנו יכולים להתחיל להעביר את המיקוד שלנו למחשבות חיוביות ופרודוקטיביות יותר.
מהן הנחות הבסיס שלי? להיות מודעים להנחות שאנו מניחים לגבי העולם ואנשים אחרים. על ידי פקפוק בהנחות שלנו ופתיחות לנקודות מבט שונות, נוכל לטפח השקפה אמפטית וחמלה יותר.
מה אני באמת רוצה? חשוב להיות ברורים לגבי מה אנחנו רוצים בחיים ולעשות בחירות מכוונות שתומכות במטרות שלנו. על ידי תשומת לב לרצונות ולמניעים שלנו, אנו יכולים לעשות בחירות המתאימות לערכים ולשאיפות שלנו.
מהו טיב היחס שלי לעולם? ולהרהר בקשר שלנו לעולם הסובב אותנו ולהכיר בכך שאיננו מרכז היקום. על ידי טיפוח גישה צנועה ופתוחה, נוכל לבנות קשרים חזקים יותר עם אחרים ולנהל חיים מספקים יותר.
פרק שיעניין אותך: ספר: הנסיך של מקיאוולי ותובנות לקריירה וניהול עסקים
דוגמאות לשאלות שצריך לשאול
הנה כמה דוגמאות מוחשיות לשאלות שאיננו שואלים לעתים קרובות מספיק,
- מה מהדברים שאנחנו עושים וחושבים קורה רק בגלל שמקום בו גדלנו ואינו אובייקטיבי?
- למה אנחנו פורשים בגיל 67 (לגברים) ומי בכלל הגה את הרעיון שחייבים לפרוש?
- למה אנחנו מרגישים עבדים לזמן ובמרדף אחר השעון?
- האם הנושאים בחדשות רלוונטיים לאושר שלנו ושל יקירנו ושווים תשומת לב?
- למה אנחנו הולכים לעבודה שאנחנו בכלל לא אוהבים ולא מנסים לעשות משהו אחר?
- האם השגרה וההרגלים שלנו מקדמים אותנו לעבר היעדים?
- האם משהו מהדברים המוחשיים שבבעלותנו או שאנחנו רוצים לרכוש או לקבל יביא לנו אושר?
- למי אנחנו חייבים תודה על מה שיש לנו ועל ההישגים שלנו?
- למה אנחנו לחוצים על ציונים שמקבלים במבחנים? האם יש מתאם בין הציונים האלה לשגשוג והאושר שיהיה למקבל הציון בחיים?
- למה אנחנו מרגישים לחץ לתחזק רמת חיים או סגנון חיים מסויים?
- למה אנחנו מתייחסים רע או ללא התחשבות לאנשים אחרים? מה יוצא לנו מזה?
להורדה חינם, חוברת עבודה: לגלות את הייעוד שלך IKIGAI
תובנות לקריירה וניהול עסקים
בנאום מספר נקודות חשובות שניתן ליישם על צמיחה אישית, ניהול קריירה והחיים בכלל. הנה כמה מנקודות המפתח:
מודעות ותשומת לב: הנאום מדגיש את החשיבות של מודעות לעולם הסובב אותנו ותשומת לב למחשבות ולרגשות שלנו. זה יכול לעזור לנו לעשות בחירות מכוונות יותר ולהימנע מלהיקלע לחשיבה אוטומטית, שמרוכזת בעצמה.
אמפתיה וחמלה: וואלאס מעודד לגלות אמפתיה לאחרים ולהיות מודעים למאבקים ולאתגרים שכולם מתמודדים איתם. זה יכול לעזור לנו לבנות מערכות יחסים חזקות יותר ולנווט מצבים קשים בצורה יעילה יותר.
בחירה כיצד לתפוס את העולם: הנאום מדגיש את הרעיון שבכוחנו לבחור כיצד אנו תופסים ומפרשים את העולם. על ידי בחירה להתמקד בהיבטים חיוביים של חיינו ולהיות אסירי תודה על מה שיש לנו, נוכל לטפח חוויה חיובית ומספקת יותר.
שיפור עצמי וצמיחה: מהנאום עולה כי חינוך והתפתחות אישית אינם רק ברכישת ידע, אלא בלימוד כיצד לחשוב ופיתוח היכולת לבצע בחירות מכוונות. זה יכול לעזור לנו לשפר את חיינו ולהשיג את המטרות שלנו.
ניהול קריירה: אמנם הנאום אינו מתייחס ספציפית לניהול קריירה, אך בהחלט ניתן ליישם את הרעיונות של מודעות, תשומת לב, אמפתיה ובחירה מכוונת בחיינו המקצועיים. על ידי מודעות לסביבתנו, תשומת לב לצרכים של אחרים ובחירה מכוונת, אנו יכולים לבנות קריירה מצליחה ומספקת.
התובנה העיקרית מ"זהו מים" הוא שיש לנו את הכוח לבחור איך אנחנו תופסים ומגיבים לעולם שסביבנו. על ידי טיפוח מודעות, אמפתיה ובחירה מכוונת, אנו יכולים לשפר את חיינו ולבנות מערכות יחסים חזקות יותר עם אחרים.
פרק שיעניין אותך:
אלה מים
מאת דיוויד פוסטר וואלאס
"ברכות הורים וברכות למחזור הבוגרים של קניון לשנת 2005. שני הדגים הצעירים האלה שוחים יחד והם פוגשים במקרה דג מבוגר ששוחה בכיוון השני, שמהנהן לעברם ואומר "בוקר, בנים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים שוחים קצת, ואז בסופו של דבר אחד מהם מסתכל על השני ושואל: "מה זה מים לעזאזל?"
זוהי דרישה סטנדרטית בנאומי הפתיחה של ארה"ב, פריסת סיפורי משל קטנים ודידקטיים. העניין העלילתי מתברר כאחת המוסכמות היותר טובות ופחות בולשיט של הז'אנר, אבל אם אתם חוששים שאני מתכוון להציג את עצמי כאן כדג החכם והמבוגר שמסביר לכם מה זה מים דגים צעירים, בבקשה אל תהיו. אני לא הדג הזקן והחכם. הנקודה של סיפור הדגים היא פשוט שהמציאויות הברורות והחשובות ביותר הן לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות ולדבר עליהן. נאמר כמשפט באנגלית, כמובן, זו רק קלישאה בנאלית, אבל העובדה היא שבתעלות היום יום של הקיום הבוגר, לקלישאות בנאליות יכולה להיות חשיבות של חיים או מוות, או כך לפחות אני רוצה להציע לכם בבוקר היבש והמקסים הזה.
כמובן שהדרישה העיקרית של נאומים כאלה היא שאני אמור לדבר על המשמעות של החינוך שלכם למדעי הרוח, לנסות להסביר מדוע לתואר שאתם עומדים לקבל יש ערך אנושי ממשי ולא רק תמורה חומרית. אז בואו נדבר על הקלישאה הנפוצה ביותר בז'אנר נאומי הפתיחה, והיא שחינוך למדעי הרוח הוא לא כל כך למלא אותך בידע כמו שהוא על "ללמד אותך איך לחשוב". אם אתה כמוני כסטודנט, אף פעם לא אהבת לשמוע את זה, ואתה נוטה להרגיש קצת נעלב מהטענה שאתה צריך מישהו שילמד אותך איך לחשוב, שכן העובדה שאפילו התקבלתם למכללה כל כך טובה נראית כמו הוכחה שאתם כבר יודעים לחשוב. אבל אני רוצה לומר לכם שהקלישאה של מדעי הרוח מתבררת כלא מעליבה בכלל, כי החינוך המשמעותי באמת בחשיבה שאנחנו אמורים לקבל במקום כזה הוא לא באמת היכולת לחשוב, אלא הבחירה על מה לחשוב. אם חופש הבחירה המוחלט שלכם לגבי מה לחשוב נראה לכם מובן מאליו מכדי לבזבז זמן בדיון, אבקש מכם לחשוב על דגים ומים, ולסגר לכמה דקות את הספקנות שלכם לגבי ערכו של המובן מאליו לחלוטין.
הנה עוד סיפור קטן ודידקטי. יש את שני החבר'ה האלה יושבים יחד בבר במדבר הנידח של אלסקה. אחד החבר'ה דתי, השני אתאיסט, והשניים מתווכחים על קיומו של אלוהים באותה אינטנסיביות מיוחדת שמגיעה אחרי הבירה הרביעית. והאתאיסט אומר: "תראה, זה לא שאין לי סיבות אמיתיות לא להאמין באלוהים. זה לא שלא התנסיתי אף פעם בכל עניין האלוהים והתפילה. רק בחודש שעבר נתפסתי מחוץ למחנה בסופת השלגים הנוראה ההיא, והייתי אבוד לגמרי ולא יכולתי לראות כלום, וזה היה 50 מתחת, אז ניסיתי את זה: נפלתי על ברכיי בשלג וצעקתי 'אוי, אלוהים, אם יש אלוהים, אני אבוד בסופת השלגים הזאת, ואני אמות אם לא תעזור לי'". ועכשיו, בבר, הבחור הדתי מסתכל על האתאיסט כולו מבולבל. "טוב, אז אתה חייב להאמין עכשיו", הוא אומר, "אחרי הכל, הנה אתה, חי". האתאיסט פשוט מגלגל עיניים. "לא, בנאדם, כל מה שהיה זה זוג אסקימואים שבמקרה הסתובבו והראו לי את הדרך חזרה למחנה."
קל להריץ את הסיפור הזה באמצעות ניתוח סטנדרטי של מדעי הרוח: אותה חוויה בדיוק יכולה להיות שני דברים שונים לחלוטין לשני אנשים שונים, בהינתן שתי תבניות האמונה השונות של אותם אנשים ושתי דרכים שונות לבניית משמעות מתוך ניסיון. מכיוון שאנו מעריכים סובלנות וגיוון של אמונות, בשום מקום בניתוח מדעי הרוח שלנו איננו רוצים לטעון שהפרשנות של בחור אחד נכונה וזו של האחר שקרית או רעה. וזה בסדר, אלא שאנחנו גם אף פעם לא מדברים על מאיפה התבניות והאמונות האינדיבידואליות האלה מגיעות. כלומר, מאיפה הם באים בתוך שני החבר'ה. כאילו האוריינטציה הבסיסית ביותר של האדם כלפי העולם, ומשמעות החוויה שלו היו איכשהו רק מחווטים, כמו גובה או מידת נעל; או נספג אוטומטית מהתרבות, כמו שפה. כאילו האופן שבו אנו בונים משמעות אינו למעשה עניין של בחירה אישית ומכוונת. בנוסף, יש את כל עניין היהירות. הבחור הלא דתי כל כך בטוח בביטולו את האפשרות שלאסקימואים החולפים היה קשר כלשהו לתפילתו לעזרה. נכון, יש הרבה דתיים שנראים יהירים ובטוחים גם בפרשנויות שלהם. הם כנראה אפילו יותר דוחים מאתאיסטים, לפחות בעיני רובנו. אבל הבעיה של דוגמטיסטים דתיים זהה לחלוטין לבעיה של הכופר בסיפור: ודאות עיוורת, קרבת אופקים שמסתכמת במאסר כל כך מוחלט שהאסיר אפילו לא יודע שהוא כלוא.
הנקודה כאן היא שאני חושב שזה חלק אחד ממה שללמד אותי איך לחשוב באמת אמור להיות. להיות קצת פחות יהיר. שתהיה לי רק קצת מודעות ביקורתית לגבי עצמי והוודאויות שלי. כי אחוז עצום מהדברים שאני נוטה להיות בטוח בהם אוטומטית הוא, מתברר, שגוי לחלוטין והזוי. למדתי זאת בדרך הקשה, כפי שאני צופה שגם אתם הבוגרים תעשו זאת.
הנה רק דוגמה אחת לטעות המוחלטת של משהו שאני נוטה להיות בטוח בו באופן אוטומטי: כל דבר בחוויה המיידית שלי תומך באמונה העמוקה שלי שאני המרכז המוחלט של היקום; האדם האמיתי, החי והחשוב ביותר שקיים. לעתים רחוקות אנחנו חושבים על סוג כזה של ריכוז עצמי טבעי ובסיסי, כי זה כל כך דוחה חברתית. אבל זה פחות או יותר אותו הדבר עבור כולנו. זוהי הגדרת ברירת המחדל שלנו, המוטמעת היטב בלוחות שלנו בלידה. חישבו על זה: אין חוויה שחוויתם שאתם לא המרכז המוחלט שלה. העולם כפי שאתם חווים אותו נמצא שם מולכם או מאחוריכם, משמאלכם או מימינכם, בטלוויזיה או בצג שלכם. וכן הלאה. מחשבות ורגשות של אנשים אחרים צריכים להיות מועברים אליך איכשהו, אבל שלך הם כל כך מיידיים, דחופים, אמיתיים.
בבקשה אל תדאגו שאני מתכונן להרצות לכם על חמלה או הכוונת הזולת או על כל מה שנקרא מידות טובות. זה לא עניין של מידות טובות. זה עניין של בחירה שלי לעשות את העבודה של איכשהו לשנות או להשתחרר מהגדרת ברירת המחדל הטבעית והקשיחה שלי, שהיא להיות מרוכז בעצמי באופן עמוק ומילולי ולראות ולפרש הכל דרך עדשת העצמי הזו. אנשים שיכולים להתאים את הגדרת ברירת המחדל הטבעית שלהם בדרך זו מתוארים לעתים קרובות כ"מותאמים היטב", מה שאני מציע לך אינו מונח מקרי.
בהתחשב בסביבה האקדמית המנצחת כאן, שאלה מתבקשת היא עד כמה העבודה הזו של התאמת ברירת המחדל שלנו כרוכה בידע או אינטלקט ממשיים. שאלה זו נעשית מסובכת מאוד. קרוב לוודאי שהדבר המסוכן ביותר בהשכלה אקדמית – לפחות במקרה שלי – הוא שהיא מאפשרת לנטייה שלי לאינטלקטואליזציה מוגזמת של דברים, ללכת לאיבוד בוויכוחים מופשטים בתוך הראש שלי, במקום פשוט לשים לב למה שקורה מולי, לשים לב למה שקורה בתוכי.
כפי שאני בטוח שאתם כבר יודעים, קשה מאוד להישאר ערניים וקשובים, במקום להיות מהופנטים מהמונולוג התמידי בתוך הראש שלכם (אולי קורה ממש עכשיו). עשרים שנה אחרי שסיימתי את לימודיי, הבנתי בהדרגה שהקלישאה של מדעי הרוח על ללמד אותך איך לחשוב היא למעשה קיצור של רעיון הרבה יותר עמוק ורציני: ללמוד איך לחשוב פירושו באמת ללמוד איך להפעיל שליטה מסוימת על איך ומה שאתה חושב. זה אומר להיות מודע ומודע מספיק כדי לבחור למה אתה שם לב ולבחור איך אתה בונה משמעות מתוך ניסיון. כי אם אתה לא יכול לממש סוג כזה של בחירה בחיים הבוגרים, אתה תהיה לגמרי צינור. חשבו על הקלישאה הישנה על "המוח הוא משרת מצוין אבל אדון נורא".
זה, כמו קלישאות רבות, כל כך צולעות ולא מלהיבות על פני השטח, דווקא מבטא אמת גדולה ונוראה. זה לא מקרי שמבוגרים שמתאבדים בנשק חם כמעט תמיד יורים לעצמם בראש. הם יורים באדון הנורא. והאמת היא שרוב ההתאבדויות האלה למעשה מתות הרבה לפני שהן לוחצות על ההדק.
ואני טוען שזה מה שאמור להיות הערך האמיתי, הלא בולשיט, של החינוך שלכם למדעי הרוח: איך להימנע מלעבור את חייכם הבוגרים הנוחים, המשגשגים והמכובדים מתים, חסרי הכרה, עבדים לראשכם ולברירת המחדל הטבעית שלכם להיות לבד באופן ייחודי, מוחלט, אימפריאלי יום אחר יום. זה אולי נשמע כמו היפרבולה, או שטויות מופשטות. בואו נהיה קונקרטיים. העובדה הפשוטה היא שאתם בוגרי הבוגרים עדיין אין לכם מושג מה המשמעות האמיתית של "יום ביום". יש חלקים שלמים וגדולים בחיים האמריקניים הבוגרים שאף אחד לא מדבר עליהם בנאומי פתיחה. חלק אחד כזה כרוך בשעמום, שגרה ותסכול קטנוני. ההורים והמבוגרים כאן ידעו היטב על מה אני מדבר.
לדוגמה, נניח שזה יום ממוצע של מבוגרים, ואתה קם בבוקר, הולך לעבודה המאתגרת שלך, צווארון לבן, בוגר אוניברסיטה, ואתה עובד קשה במשך שמונה או עשר שעות, ובסוף היום אתה עייף וקצת לחוץ וכל מה שאתה רוצה זה ללכת הביתה לאכול ארוחת ערב טובה ואולי להירגע לשעה, ואז להכות את השק מוקדם כי, כמובן, אתה צריך לקום למחרת ולעשות את כל זה שוב. אבל אז אתה נזכר שאין אוכל בבית. לא הספקתם לעשות קניות השבוע בגלל העבודה המאתגרת שלכם, ולכן עכשיו אחרי העבודה אתם צריכים להיכנס לאוטו ולנסוע לסופרמרקט. זה סוף יום העבודה והתנועה נוטה להיות: רע מאוד. אז להגיע לחנות לוקח הרבה יותר זמן ממה שצריך, וכשסוף סוף מגיעים לשם, הסופרמרקט צפוף מאוד, כי כמובן שזו השעה ביום שבה כל שאר האנשים עם עבודה מנסים גם הם לסחוט קצת קניות במכולת. והחנות מוארת להחריד ורוויה במוזאק הורג נשמה או פופ תאגידי וזה פחות או יותר המקום האחרון שאתה רוצה להיות בו אבל אתה לא יכול פשוט להיכנס ולצאת במהירות; אתה צריך לשוטט בכל המעברים המבלבלים של החנות הענקית והמוארת יתר על המידה כדי למצוא את הדברים שאתה רוצה ואתה צריך לתמרן את עגלת הגרוטאות שלך דרך כל האנשים העייפים והממהרים האחרים האלה עם עגלות (וכו', לחתוך דברים כי זה טקס ארוך) ובסופו של דבר אתה מקבל את כל ציוד ארוחת הערב שלך, אלא שעכשיו מתברר שאין מספיק נתיבי צ'ק-אאוט פתוחים למרות שזה העומס של סוף היום. אז התור לקופה ארוך להפליא, וזה מטופש ומקומם. אבל אי אפשר להוציא את התסכול על הגברת התזזיתית שעובדת בקופה, שעובדת יותר מדי בעבודה שהטרחה היומיומית וחוסר המשמעות שלה עולים על הדמיון של כל אחד מאיתנו כאן במכללה יוקרתית.
אבל בכל מקרה, אתה מגיע סוף סוף לחזית של הקופה, ואתה משלם על האוכל שלך, ואומרים לך "שיהיה לך יום טוב" בקול שהוא קולו המוחלט של המוות. ואז אתה צריך לקחת את שקיות הניילון המצמררות, הדקיקות והמצרכים שלך בעגלה שלך עם הגלגל המטורף האחד שמושך בטירוף שמאלה, כל הדרך החוצה דרך מגרש החניה הצפוף, המשובש והזבל, ואז אתה צריך לנסוע כל הדרך הביתה בתנועה איטית, כבדה, עתירת רכבי שטח, שעות עומס, וכו'.
כולם כאן עשו את זה, כמובן. אבל זה עדיין לא היה חלק משגרת החיים האמיתית שלכם, יום אחרי שבוע אחרי חודש אחרי שנה.
אבל זה יהיה. ועוד הרבה שגרות משממות, מעצבנות, לכאורה חסרות משמעות חוץ מזה. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא ששטויות קטנוניות ומתסכלות כאלה הן בדיוק המקום שבו עבודת הבחירה הולכת להיכנס לתמונה. כי הפקקים והמעברים הצפופים והתורים הארוכים בקופות נותנים לי זמן לחשוב, ואם לא אקבל החלטה מודעת איך לחשוב ולמה לשים לב, אני אהיה מעוצבן ואומלל בכל פעם שאצטרך לעשות קניות. כי ברירת המחדל הטבעית שלי היא הוודאות שמצבים כאלה הם באמת עליי. על הרעב שלי והעייפות שלי והרצון שלי פשוט לחזור הביתה, וזה הולך להיראות לכל העולם כאילו כולם פשוט בדרך שלי. ומי הם כל האנשים האלה בדרכי? ותראו כמה רובם דוחים, וכמה טיפשים ודמויי פרה ועיניים מתות ולא אנושיים הם נראים בתור לקופה, או כמה זה מעצבן וגס רוח שאנשים מדברים בקול רם בטלפונים סלולריים באמצע התור. ותראו כמה זה לא הוגן באופן עמוק ואישי.
או, כמובן, אם אני נמצא בסוג של אמנות ליברלית מודעת יותר מבחינה חברתית של ברירת המחדל שלי, אני יכול לבלות זמן בפקקי סוף היום בגועל מכל רכבי השטח הענקיים, המטופשים וחוסמי הנתיבים וטנדרים מסוג האמר ו-V-12, שורפים את מיכלי הדלק הבזבזניים, האנוכיים שלהם, בנפח 40 ליטר, ואני יכול להתעכב על העובדה שמדבקות הפגוש הפטריוטיות או הדתיות תמיד נראות על הגדולות ביותר, כלי הרכב האנוכיים ביותר, המונעים על ידי המכוערים ביותר [מגיבים כאן למחיאות כפיים רמות] - זו דוגמה לאיך לא לחשוב, אם כי - כלי הרכב האנוכיים ביותר, המונעים על ידי הנהגים המכוערים, חסרי ההתחשבות והתוקפניים ביותר. ואני יכול לחשוב איך הילדים של הילדים שלנו יבוזו לנו על כך שאנחנו מבזבזים את כל הדלק של העתיד, וכנראה דופקים את האקלים, וכמה מפונקים וטיפשים ואנוכיים ומגעילים כולנו, ואיך החברה הצרכנית המודרנית פשוט מבאסת, וכן הלאה וכן הלאה.
הבנתם את הרעיון.
אם אני בוחר לחשוב ככה בחנות ובכביש המהיר, בסדר. רבים מאיתנו עושים זאת. אלא שלחשוב כך נוטה להיות כל כך קל ואוטומטי שזה לא חייב להיות בחירה. זוהי הגדרת ברירת המחדל הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית שבה אני חווה את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של החיים הבוגרים כשאני פועל מתוך אמונה אוטומטית, לא מודעת, שאני מרכז העולם, ושהצרכים והרגשות המיידיים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.
העניין הוא, כמובן, שיש דרכים שונות לחלוטין לחשוב על מצבים מסוג זה. בפקק הזה, כל הרכבים האלה נעצרים ועומדים בדרכי, לא מן הנמנע שחלק מהאנשים האלה ברכבי שטח היו מעורבים בעבר בתאונות דרכים איומות, ועכשיו מוצאים את הנהיגה כל כך מפחידה שהמטפל שלהם כמעט הורה להם להשיג רכב שטח ענק וכבד כדי שירגישו מספיק בטוחים לנהוג. או שההאמר שחתך אותי עכשיו אולי מונע על ידי אבא שהילד הקטן שלו פצוע או חולה במושב לידו, והוא מנסה להביא את הילד הזה לבית החולים, והוא ממהר יותר ולגיטימי יותר ממני: דווקא אני זה שעומד בדרכו.
או שאני יכולה לבחור להכריח את עצמי לשקול את הסבירות שכל שאר האנשים בתור לקופה בסופרמרקט משועממים ומתוסכלים בדיוק כמוני, ושלחלק מהאנשים האלה יש כנראה חיים קשים, מייגעים וכואבים יותר ממני.
שוב, בבקשה אל תחשבו שאני נותן לכם עצה מוסרית, או שאני אומר שאתם אמורים לחשוב כך, או שמישהו מצפה מכם פשוט לעשות זאת באופן אוטומטי. כי זה קשה. זה דורש רצון ומאמץ, ואם אתה כמוני, יש ימים שלא תוכל לעשות את זה, או שאתה פשוט משתטח לא תרצה.
אבל ברוב הימים, אם אתה מודע מספיק כדי לתת לעצמך בחירה, אתה יכול לבחור להסתכל אחרת על הגברת השמנה, המתה והמומצאת יתר על המידה שפשוט צרחה על הילד שלה בתור לקופה. אולי היא בדרך כלל לא כזאת. אולי היא ערה שלושה לילות רצופים כשהיא אוחזת בידו של בעל שגוסס מסרטן העצמות. או אולי הגברת הזאת היא הפקידה בשכר נמוך במשרד הרישוי שרק אתמול עזרה לבן הזוג שלך לפתור בעיה נוראית, מקוממת וביורוקרטית באמצעות איזה מעשה קטן של חסד בירוקרטי. כמובן, שום דבר מזה לא סביר, אבל זה גם לא בלתי אפשרי. זה פשוט תלוי מה אתה רוצה לשקול. אם אתה בטוח אוטומטית שאתה יודע מהי המציאות, ואתה פועל לפי הגדרת ברירת המחדל שלך, אז אתה, כמוני, כנראה לא תשקול אפשרויות שאינן מעצבנות ואומללות. אבל אם אתה באמת ללמוד איך לשים לב, אז תדע שיש אפשרויות אחרות. זה יהיה למעשה בכוחכם לחוות מצב צפוף, חם, איטי, צרכני-גיהנום לא רק כמשמעותי, אלא קדוש, בוער באותו כוח שעשה את הכוכבים: אהבה, אחווה, האחדות המיסטית של כל הדברים עמוק בפנים.
לא שהדברים המיסטיים האלה נכונים בהכרח. הדבר היחיד שהוא קפיטל-טי נכון הוא שאתה יכול להחליט איך אתה הולך לנסות לראות את זה.
זהו, אני טוען, החופש של חינוך אמיתי, של ללמוד איך להיות מותאם היטב. אתה יכול להחליט באופן מודע מה יש משמעות ומה לא. אתה יכול להחליט מה לסגוד.
כי הנה עוד משהו מוזר אבל נכון: בשוחות היום-יומיות של החיים הבוגרים, למעשה אין דבר כזה אתיאיזם. אין דבר כזה לא לסגוד. כולם סוגדים. הבחירה היחידה שיש לנו היא למה לסגוד. והסיבה המשכנעת לבחירה אולי באיזשהו אל או משהו רוחני לסגוד לו – בין אם זה ישו או אללה, בין אם זה אלוהים או האלה האם הוויקנית, או ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות, או מערכת כלשהי של עקרונות אתיים בלתי ניתנים להפרה – היא שכמעט כל דבר אחר שאתה סוגד לו יאכל אותך חי. אם אתה סוגד לכסף ולדברים, אם הם המקום שבו אתה משתמש במשמעות אמיתית בחיים, אז לעולם לא יהיה לך מספיק, לעולם לא תרגיש שיש לך מספיק. זו האמת. סגדו לגופכם וליופייכם ולפיתוי המיני שלכם ותמיד תרגישו מכוערים. וכאשר הזמן והגיל יתחילו להופיע, אתם תמותו מיליון מיתות לפני שהם סוף סוף יתאבלו. ברמה אחת, כולנו כבר מכירים את הדברים האלה. זה כבר מקודד כמו מיתוסים, פתגמים, קלישאות, אפיגרמות, משלים; השלד של כל סיפור גדול. כל החוכמה היא לשמור את האמת בתודעה היומיומית.
סגדו לכוח, בסופו של דבר תרגישו חלשים ומפוחדים, ואתם תזדקקו ליותר ויותר כוח על אחרים כדי להרדים אתכם לפחד שלכם. סגדו לאינטלקט שלכם, כשאתם נתפסים כחכמים, בסופו של דבר תרגישו טיפשים, רמאים, תמיד על סף גילוי. אבל הדבר החתרני בצורות הפולחן האלה הוא לא שהן מרושעות או חוטאות, אלא שהן לא מודעות. הן הגדרות ברירת מחדל.
הם מסוג הסגידות שאתה פשוט גולש אליהן בהדרגה, יום אחר יום, נעשה יותר ויותר סלקטיבי לגבי מה שאתה רואה ואיך אתה מודד ערך מבלי להיות מודע לחלוטין שזה מה שאתה עושה.
והעולם האמיתי כביכול לא ירתיע אתכם מלפעול על הגדרות ברירת המחדל שלכם, כי מה שנקרא העולם האמיתי של גברים וכסף וכוח מזמזם בעליזות בבריכה של פחד וכעס ותסכול וכמיהה וסגידה לעצמי. התרבות הנוכחית שלנו רתמה את הכוחות האלה בדרכים שהניבו עושר ונוחות יוצאי דופן וחופש אישי. החופש להיות אדונים של הממלכות הזעירות שלנו בגודל גולגולת, לבד במרכז כל הבריאה. לחופש כזה יש הרבה מה להמליץ עליו. אבל כמובן שיש כל מיני סוגים שונים של חופש, ואת הסוג היקר ביותר לא תשמעו הרבה דיבורים בעולם החיצוני הגדול של רצון והשגה. הסוג החשוב באמת של חופש כרוך בתשומת לב, מודעות ומשמעת, והיכולת באמת לדאוג לאנשים אחרים ולהקריב למענם שוב ושוב באינספור דרכים קטנוניות ולא סקסיות מדי יום.
זהו חופש אמיתי. זה לחנך, ולהבין איך לחשוב. האלטרנטיבה היא חוסר ההכרה, ברירת המחדל, מירוץ העכברים, התחושה המכרסמת המתמדת שהיה ואיבדנו איזה דבר אינסופי.
אני יודע שהדברים האלה כנראה לא נשמעים כיפיים וקלילים או מעוררי השראה כמו שנאום פתיחה אמור להישמע. מה שזה, עד כמה שאני רואה, זו האמת , עם הרבה נחמדות רטורית שהופשטה. אתם, כמובן, חופשיים לחשוב על זה מה שאתם רוצים. אבל בבקשה אל תבטלו את זה סתם כאיזו דרשה של ד"ר לורה שמנפנפת באצבעות. אף אחד מהדברים האלה לא באמת עוסק במוסר או בדת או בדוגמה או בשאלות גדולות ומפוארות של חיים אחרי המוות.
האמת היא על החיים לפני המוות.
מדובר בערך האמיתי של חינוך אמיתי, שאין לו כמעט שום קשר לידע, וכל מה שקשור למודעות פשוטה; מודעות למה שהוא כל כך אמיתי וחיוני, כל כך נסתר מן העין סביבנו, כל הזמן, שעלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב:
"אלה מים."
"אלה מים."
קשה באופן בלתי נתפס לעשות זאת, להישאר בהכרה ובחיים בעולם המבוגרים יום אחר יום. מה שאומר שעוד קלישאה גדולה מתבררת כנכונה: החינוך שלך הוא באמת עבודה של פעם בחיים. וזה מתחיל: עכשיו.
אני מאחל לך הרבה יותר ממזל.
פרק שיעניין אותך:
This is Water
By David Foster Wallace
“Greetings parents and congratulations to Kenyon’s graduating class of 2005. There are these two young fish swimming along and they happen to meet an older fish swimming the other way, who nods at them and says “Morning, boys. How’s the water?” And the two young fish swim on for a bit, and then eventually one of them looks over at the other and goes “What the hell is water?”
This is a standard requirement of US commencement speeches, the deployment of didactic little parable-ish stories. The story thing turns out to be one of the better, less bullshitty conventions of the genre, but if you’re worried that I plan to present myself here as the wise, older fish explaining what water is to you younger fish, please don’t be. I am not the wise old fish. The point of the fish story is merely that the most obvious, important realities are often the ones that are hardest to see and talk about. Stated as an English sentence, of course, this is just a banal platitude, but the fact is that in the day to day trenches of adult existence, banal platitudes can have a life or death importance, or so I wish to suggest to you on this dry and lovely morning.
Of course the main requirement of speeches like this is that I’m supposed to talk about your liberal arts education’s meaning, to try to explain why the degree you are about to receive has actual human value instead of just a material payoff. So let’s talk about the single most pervasive cliché in the commencement speech genre, which is that a liberal arts education is not so much about filling you up with knowledge as it is about “teaching you how to think.” If you’re like me as a student, you’ve never liked hearing this, and you tend to feel a bit insulted by the claim that you needed anybody to teach you how to think, since the fact that you even got admitted to a college this good seems like proof that you already know how to think. But I’m going to posit to you that the liberal arts cliché turns out not to be insulting at all, because the really significant education in thinking that we’re supposed to get in a place like this isn’t really about the capacity to think, but rather about the choice of what to think about. If your total freedom of choice regarding what to think about seems too obvious to waste time discussing, I’d ask you to think about fish and water, and to bracket for just a few minutes your scepticism about the value of the totally obvious.
Here’s another didactic little story. There are these two guys sitting together in a bar in the remote Alaskan wilderness. One of the guys is religious, the other is an atheist, and the two are arguing about the existence of God with that special intensity that comes after about the fourth beer. And the atheist says: “Look, it’s not like I don’t have actual reasons for not believing in God. It’s not like I haven’t ever experimented with the whole God and prayer thing. Just last month I got caught away from the camp in that terrible blizzard, and I was totally lost and I couldn’t see a thing, and it was 50 below, and so I tried it: I fell to my knees in the snow and cried out ‘Oh, God, if there is a God, I’m lost in this blizzard, and I’m gonna die if you don’t help me.’” And now, in the bar, the religious guy looks at the atheist all puzzled. “Well then you must believe now,” he says, “After all, here you are, alive.” The atheist just rolls his eyes. “No, man, all that was was a couple Eskimos happened to come wandering by and showed me the way back to camp.”
It’s easy to run this story through kind of a standard liberal arts analysis: the exact same experience can mean two totally different things to two different people, given those people’s two different belief templates and two different ways of constructing meaning from experience. Because we prize tolerance and diversity of belief, nowhere in our liberal arts analysis do we want to claim that one guy’s interpretation is true and the other guy’s is false or bad. Which is fine, except we also never end up talking about just where these individual templates and beliefs come from. Meaning, where they come from INSIDE the two guys. As if a person’s most basic orientation toward the world, and the meaning of his experience were somehow just hard-wired, like height or shoe-size; or automatically absorbed from the culture, like language. As if how we construct meaning were not actually a matter of personal, intentional choice. Plus, there’s the whole matter of arrogance. The nonreligious guy is so totally certain in his dismissal of the possibility that the passing Eskimos had anything to do with his prayer for help. True, there are plenty of religious people who seem arrogant and certain of their own interpretations, too. They’re probably even more repulsive than atheists, at least to most of us. But religious dogmatists’ problem is exactly the same as the story’s unbeliever: blind certainty, a close-mindedness that amounts to an imprisonment so total that the prisoner doesn’t even know he’s locked up.
The point here is that I think this is one part of what teaching me how to think is really supposed to mean. To be just a little less arrogant. To have just a little critical awareness about myself and my certainties. Because a huge percentage of the stuff that I tend to be automatically certain of is, it turns out, totally wrong and deluded. I have learned this the hard way, as I predict you graduates will, too.
Here is just one example of the total wrongness of something I tend to be automatically sure of: everything in my own immediate experience supports my deep belief that I am the absolute centre of the universe; the realest, most vivid and important person in existence. We rarely think about this sort of natural, basic self-centredness because it’s so socially repulsive. But it’s pretty much the same for all of us. It is our default setting, hard-wired into our boards at birth. Think about it: there is no experience you have had that you are not the absolute centre of. The world as you experience it is there in front of YOU or behind YOU, to the left or right of YOU, on YOUR TV or YOUR monitor. And so on. Other people’s thoughts and feelings have to be communicated to you somehow, but your own are so immediate, urgent, real.
Please don’t worry that I’m getting ready to lecture you about compassion or other-directedness or all the so-called virtues. This is not a matter of virtue. It’s a matter of my choosing to do the work of somehow altering or getting free of my natural, hard-wired default setting which is to be deeply and literally self-centered and to see and interpret everything through this lens of self. People who can adjust their natural default setting this way are often described as being “well-adjusted”, which I suggest to you is not an accidental term.
Given the triumphant academic setting here, an obvious question is how much of this work of adjusting our default setting involves actual knowledge or intellect. This question gets very tricky. Probably the most dangerous thing about an academic education–least in my own case–is that it enables my tendency to over-intellectualise stuff, to get lost in abstract argument inside my head, instead of simply paying attention to what is going on right in front of me, paying attention to what is going on inside me.
As I’m sure you guys know by now, it is extremely difficult to stay alert and attentive, instead of getting hypnotised by the constant monologue inside your own head (may be happening right now). Twenty years after my own graduation, I have come gradually to understand that the liberal arts cliché about teaching you how to think is actually shorthand for a much deeper, more serious idea: learning how to think really means learning how to exercise some control over how and what you think. It means being conscious and aware enough to choose what you pay attention to and to choose how you construct meaning from experience. Because if you cannot exercise this kind of choice in adult life, you will be totally hosed. Think of the old cliché about “the mind being an excellent servant but a terrible master.”
This, like many clichés, so lame and unexciting on the surface, actually expresses a great and terrible truth. It is not the least bit coincidental that adults who commit suicide with firearms almost always shoot themselves in: the head. They shoot the terrible master. And the truth is that most of these suicides are actually dead long before they pull the trigger.
And I submit that this is what the real, no bullshit value of your liberal arts education is supposed to be about: how to keep from going through your comfortable, prosperous, respectable adult life dead, unconscious, a slave to your head and to your natural default setting of being uniquely, completely, imperially alone day in and day out. That may sound like hyperbole, or abstract nonsense. Let’s get concrete. The plain fact is that you graduating seniors do not yet have any clue what “day in day out” really means. There happen to be whole, large parts of adult American life that nobody talks about in commencement speeches. One such part involves boredom, routine and petty frustration. The parents and older folks here will know all too well what I’m talking about.
By way of example, let’s say it’s an average adult day, and you get up in the morning, go to your challenging, white-collar, college-graduate job, and you work hard for eight or ten hours, and at the end of the day you’re tired and somewhat stressed and all you want is to go home and have a good supper and maybe unwind for an hour, and then hit the sack early because, of course, you have to get up the next day and do it all again. But then you remember there’s no food at home. You haven’t had time to shop this week because of your challenging job, and so now after work you have to get in your car and drive to the supermarket. It’s the end of the work day and the traffic is apt to be: very bad. So getting to the store takes way longer than it should, and when you finally get there, the supermarket is very crowded, because of course it’s the time of day when all the other people with jobs also try to squeeze in some grocery shopping. And the store is hideously lit and infused with soul-killing muzak or corporate pop and it’s pretty much the last place you want to be but you can’t just get in and quickly out; you have to wander all over the huge, over-lit store’s confusing aisles to find the stuff you want and you have to manoeuvre your junky cart through all these other tired, hurried people with carts (et cetera, et cetera, cutting stuff out because this is a long ceremony) and eventually you get all your supper supplies, except now it turns out there aren’t enough check-out lanes open even though it’s the end-of-the-day rush. So the checkout line is incredibly long, which is stupid and infuriating. But you can’t take your frustration out on the frantic lady working the register, who is overworked at a job whose daily tedium and meaninglessness surpasses the imagination of any of us here at a prestigious college.
But anyway, you finally get to the checkout line’s front, and you pay for your food, and you get told to “Have a nice day” in a voice that is the absolute voice of death. Then you have to take your creepy, flimsy, plastic bags of groceries in your cart with the one crazy wheel that pulls maddeningly to the left, all the way out through the crowded, bumpy, littery parking lot, and then you have to drive all the way home through slow, heavy, SUV-intensive, rush-hour traffic, et cetera et cetera.
Everyone here has done this, of course. But it hasn’t yet been part of you graduates’ actual life routine, day after week after month after year.
But it will be. And many more dreary, annoying, seemingly meaningless routines besides. But that is not the point. The point is that petty, frustrating crap like this is exactly where the work of choosing is gonna come in. Because the traffic jams and crowded aisles and long checkout lines give me time to think, and if I don’t make a conscious decision about how to think and what to pay attention to, I’m gonna be pissed and miserable every time I have to shop. Because my natural default setting is the certainty that situations like this are really all about me. About MY hungriness and MY fatigue and MY desire to just get home, and it’s going to seem for all the world like everybody else is just in my way. And who are all these people in my way? And look at how repulsive most of them are, and how stupid and cow-like and dead-eyed and nonhuman they seem in the checkout line, or at how annoying and rude it is that people are talking loudly on cell phones in the middle of the line. And look at how deeply and personally unfair this is.
Or, of course, if I’m in a more socially conscious liberal arts form of my default setting, I can spend time in the end-of-the-day traffic being disgusted about all the huge, stupid, lane-blocking SUV’s and Hummers and V-12 pickup trucks, burning their wasteful, selfish, 40-gallon tanks of gas, and I can dwell on the fact that the patriotic or religious bumper-stickers always seem to be on the biggest, most disgustingly selfish vehicles, driven by the ugliest [responding here to loud applause] — this is an example of how NOT to think, though — most disgustingly selfish vehicles, driven by the ugliest, most inconsiderate and aggressive drivers. And I can think about how our children’s children will despise us for wasting all the future’s fuel, and probably screwing up the climate, and how spoiled and stupid and selfish and disgusting we all are, and how modern consumer society just sucks, and so forth and so on.
You get the idea.
If I choose to think this way in a store and on the freeway, fine. Lots of us do. Except thinking this way tends to be so easy and automatic that it doesn’t have to be a choice. It is my natural default setting. It’s the automatic way that I experience the boring, frustrating, crowded parts of adult life when I’m operating on the automatic, unconscious belief that I am the centre of the world, and that my immediate needs and feelings are what should determine the world’s priorities.
The thing is that, of course, there are totally different ways to think about these kinds of situations. In this traffic, all these vehicles stopped and idling in my way, it’s not impossible that some of these people in SUV’s have been in horrible auto accidents in the past, and now find driving so terrifying that their therapist has all but ordered them to get a huge, heavy SUV so they can feel safe enough to drive. Or that the Hummer that just cut me off is maybe being driven by a father whose little child is hurt or sick in the seat next to him, and he’s trying to get this kid to the hospital, and he’s in a bigger, more legitimate hurry than I am: it is actually I who am in HIS way.
Or I can choose to force myself to consider the likelihood that everyone else in the supermarket’s checkout line is just as bored and frustrated as I am, and that some of these people probably have harder, more tedious and painful lives than I do.
Again, please don’t think that I’m giving you moral advice, or that I’m saying you are supposed to think this way, or that anyone expects you to just automatically do it. Because it’s hard. It takes will and effort, and if you are like me, some days you won’t be able to do it, or you just flat out won’t want to.
But most days, if you’re aware enough to give yourself a choice, you can choose to look differently at this fat, dead-eyed, over-made-up lady who just screamed at her kid in the checkout line. Maybe she’s not usually like this. Maybe she’s been up three straight nights holding the hand of a husband who is dying of bone cancer. Or maybe this very lady is the low-wage clerk at the motor vehicle department, who just yesterday helped your spouse resolve a horrific, infuriating, red-tape problem through some small act of bureaucratic kindness. Of course, none of this is likely, but it’s also not impossible. It just depends what you want to consider. If you’re automatically sure that you know what reality is, and you are operating on your default setting, then you, like me, probably won’t consider possibilities that aren’t annoying and miserable. But if you really learn how to pay attention, then you will know there are other options. It will actually be within your power to experience a crowded, hot, slow, consumer-hell type situation as not only meaningful, but sacred, on fire with the same force that made the stars: love, fellowship, the mystical oneness of all things deep down.
Not that that mystical stuff is necessarily true. The only thing that’s capital-T True is that you get to decide how you’re gonna try to see it.
This, I submit, is the freedom of a real education, of learning how to be well-adjusted. You get to consciously decide what has meaning and what doesn’t. You get to decide what to worship.
Because here’s something else that’s weird but true: in the day-to-day trenches of adult life, there is actually no such thing as atheism. There is no such thing as not worshipping. Everybody worships. The only choice we get is what to worship. And the compelling reason for maybe choosing some sort of god or spiritual-type thing to worship–be it JC or Allah, be it YHWH or the Wiccan Mother Goddess, or the Four Noble Truths, or some inviolable set of ethical principles–is that pretty much anything else you worship will eat you alive. If you worship money and things, if they are where you tap real meaning in life, then you will never have enough, never feel you have enough. It’s the truth. Worship your body and beauty and sexual allure and you will always feel ugly. And when time and age start showing, you will die a million deaths before they finally grieve you. On one level, we all know this stuff already. It’s been codified as myths, proverbs, clichés, epigrams, parables; the skeleton of every great story. The whole trick is keeping the truth up front in daily consciousness.
Worship power, you will end up feeling weak and afraid, and you will need ever more power over others to numb you to your own fear. Worship your intellect, being seen as smart, you will end up feeling stupid, a fraud, always on the verge of being found out. But the insidious thing about these forms of worship is not that they’re evil or sinful, it’s that they’re unconscious. They are default settings.
They’re the kind of worship you just gradually slip into, day after day, getting more and more selective about what you see and how you measure value without ever being fully aware that that’s what you’re doing.
And the so-called real world will not discourage you from operating on your default settings, because the so-called real world of men and money and power hums merrily along in a pool of fear and anger and frustration and craving and worship of self. Our own present culture has harnessed these forces in ways that have yielded extraordinary wealth and comfort and personal freedom. The freedom all to be lords of our tiny skull-sized kingdoms, alone at the centre of all creation. This kind of freedom has much to recommend it. But of course there are all different kinds of freedom, and the kind that is most precious you will not hear much talk about much in the great outside world of wanting and achieving…. The really important kind of freedom involves attention and awareness and discipline, and being able truly to care about other people and to sacrifice for them over and over in myriad petty, unsexy ways every day.
That is real freedom. That is being educated, and understanding how to think. The alternative is unconsciousness, the default setting, the rat race, the constant gnawing sense of having had, and lost, some infinite thing.
I know that this stuff probably doesn’t sound fun and breezy or grandly inspirational the way a commencement speech is supposed to sound. What it is, as far as I can see, is the capital-T Truth, with a whole lot of rhetorical niceties stripped away. You are, of course, free to think of it whatever you wish. But please don’t just dismiss it as just some finger-wagging Dr Laura sermon. None of this stuff is really about morality or religion or dogma or big fancy questions of life after death.
The capital-T Truth is about life BEFORE death.
It is about the real value of a real education, which has almost nothing to do with knowledge, and everything to do with simple awareness; awareness of what is so real and essential, so hidden in plain sight all around us, all the time, that we have to keep reminding ourselves over and over:
“This is water.”
“This is water.”
It is unimaginably hard to do this, to stay conscious and alive in the adult world day in and day out. Which means yet another grand cliché turns out to be true: your education really IS the job of a lifetime. And it commences: now.
I wish you way more than luck.
לא לפספס! קבלו פרקים חדשים ומידע עדכני
לאימייל: לחצו כאן
צרו קשר!
לשליחת Whatsapp בקליק לחצו כאן
צרו קשר לתיאום שיחת התייעצות
ללא עלות: אימייל
לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן
לתוכן העניינים לחצו כאן
לרשימת כל הפרקים לחצו כאן
אתר מפורט על ייעוץ, מנטורניג
ואימון ליזמים, בעלי עסקים
ומנהלים - לחצו: סטרטגו 360
עקבו אחרי פרקים חדשים ב Instagram לחצו כאן
צפו בסרטונים ב YouTube לחצו כאן
התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן
עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן
עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית
באתר:
Stratego 360 http://www.stratego360.com/
